בראש ובראשונה יש לומר: האלבום של החלונות מהווה (את) סופו של עידן התמימות במוסיקה הישראלית, או יותר נכון- בזמר העברי .
את "אינך יכולה" האוורירי עדיין אפשר לשיר עם גבי ברלין , את "חייל של שוקולד" הנוקב כבר לא. את "בובה זהבה" כבר אי אפשר לשמוע כמו כל שיר ילדים ו"זמר נוגה" מתווה נתיב חדש של הלחנת שירת משוררים, שעשה חסד עם התרבות העברית במשך יותר מעשור.
השינוי שהביא אלבום זה תרם לשינוי הטעם המוסיקלי בארץ ולעדכונו לסגנון חדיש יותר.זהו אלבום ייחודי שכלל שני שירים שנאסרו לשידור- "חייל של שוקולד" ו"יחזקאל" וגרם לתמורה חיובית ביחס אל המוסיקה הישראלית נכון, הלהקות הצבאיות עוד יהיו חזק בתמונה עד תחילת שנות השבעים, אבל מולם ייאבקו על תודעת הציבור "השלושרים" ולא "התרנגולים"- שלום חנוך, בן טיפוחיו של איינשטיין, ולא נעמי פולני מדור הפלמ"ח.
גם בשירים המתקתקים , החלונות הביאו אתם סגנון ושירה ביטלסיים למהדרין ואיתם עידן חדש בפזמונאות ,בכל מה שנוגע לעיבוד קולי ומוסיקלי, אבל בעיקר - הם יצרו מודל משובח לשיתוף פעולה, מודל שאיינשטיין לקח אתו לאורך כל הקריירה שלו.
שמוליק קראוס לוקח כאן פיקוד על הצד המוסיקלי בדומיננטיות מסגנון חדש. שלא כמו בשנים שקדמו לאלבום, המלחין כבר אינו מפקיר את מנגינתו למעבד, אלא נוטל את ההפקה המוסיקלית לידיו, באלבום זה ההפקה אמנם צנועה אך מדויקת להפליא. התוצאות המהודקות ניכרות בעיקר ב"כל השבוע לך" וב"ילדה קטנה" אבל גם ב"זמר נוגה" הקלאסי והנצחי וב"אהבה ראשונה".
מארג הקולות של "החלונות" נדיר, וזה שקוף לכל ילד עם שמיעה מוסיקלית. חלק ניכר ממה שמאפשר לקולאז' הזה למצות את הפוטנציאל שבו הוא צניעותו של קראוס שמסתפק ברקע ומניח מסלול המראה יציב לקול השרמנטי של איינשטיין ולשירה הייחודית והצרדרדה של כץ. "החלונות" היא להקה של שלושה על כל המשתמע מכך, כל שליש תורם את חלקו באופן ייחודי ומביא לכך שהשלם גדול מסך חלקיו.
חודשיים לאחר צאת האלבום פורצת מלחמת ששת הימים והקהל הצעיר שומע את החלונות שרים את "באנו למילואים" באלבום הנצחון. נסיונות נוספים להוסיף קסם לרפרטואר כושלים כמעט כולם,. וגם אלי מגן לא יכול להכנס לנעליו של איינשטיין שפנה ,וטוב שפנה, לאפיקים אחרים.
כמו ללהקות רבות אחרות בהמשך סיפורה של המוסיקה הישראלית, לאלבום הראשון של החלונות, מסמן הדרך, , לא היה המשך ראוי.
